מכירה את הרגע הזה שכתבת משהו – הודעה, פוסט, מייל או כל דבר אחר וברגע שהיית צריכה ללחוץ על כפתור ה "שלח/send" פתאום משהו עצר אותך?
משהו בתוכך לא נתן לך ללחוץ ולשלוח את המסר?
את קוראת שוב ושוב את מה שכתבת, מתקנת, חושבת איך המסר יראה בעיני הקורא בצד השני ובסוף אפילו מוחקת הכל ומתחילה לכתוב מחדש.
את רואה איך כולם כותבים בשצף קצף, מעלים פוסטים וכותבים מאמרים או אפילו הודעות פשוטות – פשוט כותבים, שולחים וממשיכים ואת יושבת שעות לנסח כל מילה בתקווה שבסוף היצירה שלך תהייה מושלמת!!! ושכולם יבינו בדיוק את מה שהתכוונת.
כמאמנת אני פוגשת המון נשים שלפעמים אפילו בחרו לוותר על הזכות לכתוב את עצמן (למשל עצמאיות שבחרו לא להעלות פוסטים, שכירות שלא מתכתבות במייל או מוותרות להציג מצגות מול קולגות) רק כדי לא להתמודד עם כמות האנרגיה שהן צריכות לגייס על מנת לייצר את השלמות.
מישהי שאלה אותי ״איך זה יכול להיות שאני מצליחה להעלות כל כך הרבה מאמרים לרשתות החברתיות ואילו היא כל כתבה, פוסט או מסר כלשהו לוקח לה לילות שלמים לשבת ולכתוב?״
השאלה הראשונה ששאלתי אותה הייתה: "מה גורם לה להשקיע כל כך הרבה אנרגיה בכתיבה"?
התשובה שלה הייתה שהיא כותבת אבל אף פעם לא מרוצה ממה שיצא ואז היא מתחילה למחוק, לתקן, לשלוח לאנשים אחרים שיתנו את דעתם, ואז מתקנת ושוב שולחת ואז שוב וחוזר חלילה עד שיוצא הדבר הכי מושלם ועבורה לשחרר אותו לאוויר העולם זה כמו לידה, גם כשהוא כבר כתוב היא עוד ממתינה יום יומיים לוודא שהיא שלמה עם התוצאה.
"מה יוצא לך מזה?" שאלתי.
"ים של תסכול, בזבוז אנרגיה, זה מעסיק לי את המחשבות כל היום" היא ענתה.
מוכר לך? ?
ואז עניתי לה: "את יודעת יש משפט שאומר: להיות "בסדר" זה גם בסדר. לא צריך להיות מושלם, תמיד יהיה מישהו שיהיה לו מה להגיד לך וגם זה בסדר כי דעה אחת לא באה להחליף אחרת גם אם הן שונות".
ואז היא הביטה בי ושאלה אותי את מה שאת בטח שואלת את עצמך עכשיו:
"ואיך עושים את זה? איך מתנהלים ממקום של "אני בסדר" בלי לתת לפרפקציוניזם להשתלט עלי"?
אז נתתי לה טיפ אחד קטן שאני רוצה לתת גם לך:
כשאת מתנהלת ממקום שאת טובה מעצם היותך, את לא פוחדת לשמוע מה האחר חושב כי לעולם לא תקלעי בול לטעמם, לדעתם ולגישתם של כל האנשים בעולם.
איפה שיש יותר מאדם אחד יש יותר ממחשבה אחת.
העולם שלנו זריז ומתנהל בביטים ואם את לא שם את לא קיימת, היום הפוסט עלה ומחר הוא כבר ישקע עמוק לסוף השורה בין כל הפוסטים האחרים.
אז יעירו לך, יתקנו אותך – הכל טוב, זו רק דעתו של האחר וזו זכותו.
אז תהיה הערה על איך שנראתה המצגת – מה קרה?
תתקני לפעם הבאה.
כאשר תעמדי במקום ותמתיני שיגיע הרגע בו כל מה שאת עושה יהיה מושלם, את לנצח תעמדי במקום כמו עץ נטוע ותעשי צל על כולם!!!
לעומת זאת, כאשר את מתנהלת מהמקום בו "אדם שלא עושה לא טועה", את מבצעת פעולות ולא מפחדת לטעות כי מטעויות צומחים, כך את לנצח תהיי על מסלול ההמראה.
ספרי לי, מה את הולכת לעשות היום בלי הפחד שאולי את "לא מספיק בסדר"?
