לא מזמן הגיעה אליי ילדה מקסימה בת 9 עם פחד עמוק מכלבים. הפחד לא היה רק חוסר נוחות, אלא פוביה של ממש.
כל נביחה, קרבה, או אפילו כלב בצד השני של הרחוב, גרמו לה להילחץ, לבכות, ולפעמים ממש לברוח בריצה אשר לא פעם אף סכנה את חייה.
המשפחה כבר למדה להימנע מכל מגע עם כלבים, תכננה מסלולי הליכה מיוחדים, וביקרה רק אצל חברים שאין להם כלבים. דבר אשר מנע ממנה להיפגש עם חברות, בשעות אחר הצהריים.
כל החיים שלה התנהלו על פי הפוביה.
כמטפלת רגשית המשלבת כלים של CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי) ו־NLP , ידעתי שהמטרה שלנו היא לא להסתגל לפוביה, אלא להיפרד ממנה. לאט לאט, בעדינות ובאופן מותאם אישי, יצאנו יחד למסע.
בשלב הראשון עבדנו על זיהוי מקור הפחד: איפה זה התחיל ואיזו חוויה עיצבה את התגובה האוטומטית שלה. ביררנו אם הפוביה אולי "עברה בתורשה", ואילו מחשבות מעצימות את החרדה בכל פעם שהיא רואה כלב.
באמצעות טכניקות של CBT חקרנו את הדפוסים המחשבתיים, ולמדנו איך לשנות אותם.
בשלבים הבאים שילבנו תהליך חשיפה הדרגתי ובטוח לכלבים. היא צפתה בתמונות, בסרטונים, שמעה קולות של נביחות ולאט לאט, בקצב שלה, גם פגשה כלבים מרחוק. בהמשך, הכלבה שלי הייתה שותפה לתהליך: תחילה צפייה, אחר כך קרבה, ואז… היא ליטפה אותה. ברגש, בביטחון, מתוך הבנה שהיא כבר לא חייבת לפחד.
בסיום התהליך, אותה ילדה כבר יצאה לטיולים עם הכלבה, יצרה קשר עם כלבים חדשים, ולא רק שלא ברחה מהם, היא התקרבה, תקשרה, אפילו שיחקה.
המסקנה:
פוביות לא נולדו כדי שנחיה עימן אלא כדי שנוכל לרפא אותן.
אין צורך להתאים את החיים לפחד. בעזרת טיפול נכון, אפשר להשתחרר ממנו ולחיות חיים מלאים, חופשיים ובטוחים יותר.