בדרך כלל אדם עושה בחירות תעסוקתיות במטרה לעסוק בהן כל חייו. אחת המאומנות שאני מלווה שיתפה אותי במשהו ממש מקסים:
היא סיפרה לי שכשהיא בחרה ללכת ללמוד בפקולטה למשפטים היא הייתה בטוחה שזה לכל החיים. בתחילת תקופת הסגר הראשונה בחודש מרץ כשברגע אחד הכל נעמד במקום – הדיונים בבית המשפט, הריצות, פסקי הדין, הפגישות עם לקוחות והריצה אחרי הזמן, פתאום התפנה לה זמן לעשות משהו שהיא מאוד אוהבת – להשקיע בעצמה.
"כל החיים פחדתי מהזמן הפנוי, עשיתי הכל למלא את היומן כמה שיותר כדי שלא ארגיש שאני מבזבזת זמן ופתאום אני מבינה שהזמן הזה נותן לי המון דברים שלא הצלחתי להגיע אליהם בתוך המרוץ" היא אמרה.
למראית עין זה נראה נפלא ככל שהזמן חלף והיא התרגלה לשגרה האיטית יותר והרוגע נכנס לה לוורידים, היא התחילה להבין שהיא אוהבת את השקט, אך ברגע שהתחילו לחזור לשגרה היא מצאה עצמה חשה יותר לחץ נפשי וחוסר רצון לחזור לחיים של תרום הקורונה. היא נתקפה חרדה, חרדה מאובדן הדבר הנפלא שנחשפה אליו פתאום – היא עצמה.
"איך יכול להיות שאצטרך לחיות את חיי במרוץ? מתי תהיה לי שוב הזדמנות כזאת בחיים?" היא שאלה אותי.
זה בדיוק הרגע לשאול את עצמך האם באמת בגיל 20 כשאת בוחרת לעצמך מקצוע, זה לכל החיים?
מי קבע? האם מה שהתאים לך בגיל 20 מתאים לך גם היום בגיל 40?
מסתבר שהרבה נשים צעירות שצריכות לבחור מקצוע לחיים מתקשות לעשות זאת בגלל הפחד שהן חשות שזה הולך להיות לכל החיים.
היום יותר מתמיד אנו מבינות שהחיים דינמיים ומה שהתאים לי בגיל מסוים לא מתאים לי בגיל מבוגר יותר. הסביבה והפרמטרים האישיים שלי השתנו ואני צריכה לבחור אחרת.
הקורונה הפכה לסוג של זרז לכל התובנה הזאת וככל שעובר הזמן יותר ויותר נשים שכבר בנו את עצמן ואת הקריירה שלהן מבינות שכרגע זה כבר לא מתאים להן.
גם את מרגישה כך?
אין צורך להיבהל או להיכנס ללחץ. אין סיבה לנסות להדחיק את התחושה – היא נורמלית, את לא לבד וכלום לא השתבש אצלך.
